<h1>או"ז הלכ' אבלות סימן תכ"ח</h1>
<h2>דף מט.</h2>
בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מע"ש במסכת שבת [קל"ה ע"ב] אמר רשב"ג כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה ופליגי רבנן עליה בנפל מן הגג ומת או אכלו ארי תוך שלשים יום דרבנן סברי חי הוא ורשב"ג סבר מת הוא אבל כשפיהק ומת דהיינו שלאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מועט ופיהק ומת אפי' חכמים מודים דמת הוא כי פליגי היכא שמת מחמת נפילה מן הגג או שאכלו ארי או שראו בו חיות כדרך כל התינוקות הנולדים ומת כדרכו שחכמים אומרים חי הוא ורשב"ג אומר מת הוא והלכתא כותיה דא"ר יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג הילכך היכא שמת תוך ל' אין מתאבלים עליו בכל ענינים שמת אבל אי קים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו אז מתאבלים עליו אפילו מת תוך ל' כדתנן פ' יוצא דופן [מ"ד ע"א] סתם תינוק בן יום אחד הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם ואמרי' בגמרא [שם ע"ב] למאי הלכתא אר"פ לענין אבילות לימא מתני' דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא ושנינן דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו שבזה אפי' רשב"ג מודה. והלשון קצת מגומגם דהתם קרי ליה ספיקא היכא שמת תוך שלשים והכא קרי ליה מת. שמעינן מהתם דהיכא שמת תוך ל' וקים לי' בגויה שכלו לו חדשיו שמתאבל עליו והיינו דאמר בפ' ר"א [קל"ו ע"א] בריה דרב דימי בר יוסף אתיליד ליה ההוא ינוקא ובגו תלתין מית יתיב וקא מתאבל עליה א"ל אבוה צידונייתא בעית למיכל א"ל קים לי בגויה שכלו לו חדשיו ש"מ שמתאבל אפי' תוך שלשים. כבר פירשו רבותינו ע"י מעשה היכי דמי הוי קים ליה בגויה שכבר היה מעשה שנפטר קטן אחר ד' ימים אחר מילתו והיתה אמו מונה עליו ט' חדשים מלאים מטבילתה ופטרו רבותינו את אביו מלהתאבל עליו ומלקבל הבראה ותנחומין ומלומר קדיש וסמכו אדרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ופרכי' במס' נדה הא לא שהה ספיקא הוי ומשנינן דקים לי' בגויה שכלו לו חדשיו ומהתם איכא למשמע מניה דכל היכא דאיכא למיתלייה בשום ספיקא בעולם לא נפיק מידי נפל היינו דמשני ליה בדליכא ספיקא למיתלייה דקים ליה כלומר דבר ברור הוא ופשוט הוא כאור וכצהרים דכלו לו חדשיו וזו שמנין טבילתה בידה אין זה ברור שמא לא נתעברה סמוך לטבילתה עד סמוך לוסתה דמחלוקת הוא במסכת נדה [ל"א ע"ב] ואימר הרחיקה וסת ואשתכח דלא כלו דהא מעשים בכל יום שהנשים משנות וסתן פעם קרוב פעם רחוק והיכא דקים ליה בגויה היינו כגון שבא עליה סמוך לטבילתה ושוב פירש ולא דר עמה עד חודש ימים ולסוף ב' חדשים [מביאה שניה] הוכר עוברה (בביאה שניה) הרי הדבר ידוע שמשעת ביאה ראשונה נתעברה והוכר לג' חדשים כמשפטו. והיכא שנולדו תאומים ומת אחד מהם תוך שלשים יום והשני קיים על דבר זה נשאל רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל והשיב וז"ל תאומים שמת אחד מהם תוך ל' והשני קיים אין מתאבל עליו עד שכלו לו שלשים יום ללידתם ואחר שלשים יום יתקיים השני ודאי כלו לו חדשיו דטפה אחת נחלקה לשנים ואם מת בסוף ל' דהשתא משכי ימי אבילות לאחר שלשים משלים עד ז' למיתתו וגיהוץ ותספורת עד ל' למיתתו דכיון דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם כדתנן פרק יוצא דופן וכדמוכח ס"פ ר"א דמילה ואין ראוי זה כלל לדמותו לשמועה קרובה לחייבו באבילות שלימה לאחר ל' של לידה אבל כל כמה דלא קים לן כגון תוך ל' לא חיישינן ועוד יש לומר לתלות להקל דשמא לא מיחייב כלל דאפשר שהמת נפל והחי בר קיימא שאותה טיפה שנחלקה לשנים חלק האחד של זרע נקלט ביום ראשון וחלק שני נקלט ביום שני ואפשר כשנולדו שזה כלו לו חדשיו וכ"ת א"כ קים לן בגויה שכלו לו חדשיו היכא משכחת לה אפשר דמשכחת לה כגון שבא עליה עכשיו ופירש ממנה ושוב לא בא עליה וילדה למאתים ושבעים ושלשה ימים שמשון בר' אברהם זצ"ל. ושוב חזר בו בתשובה אחרת וז"ל בני שיחיה על שאילותיך כבר השיבותיך על יד ארמאי וביום שיצא ממני נמלכתי לחזור ולומר דתאומים שמת אחד תוך שלשים והשני קיים וחי אחר שלשים לא מיחייב באבילות כלל אפי' מת בסוף ל' דאי הוה בר קיימא משיך ליה אבילות דידיה לאחר שלשים דאפשר שהמת נפל והחי בר קיימא אע"פ שנוצרו מטיפה אחת שנתחלקה לשתים דפעמים שהזרע נקלט ביום ראשון ופעמים ביום שלישי קודם שיגמרו שש עונות למאן דאית ליה ואפשר שהחי היתה תחילת יצירתו ביום ראשון וכלו לו חדשיו והמת היתה תחילת יצירתו ביום שני או ביום שלישי ולא כלו לו חדשיו דאע"פ שנבראים מטיפה אחת אין יצירתם שוה כדאשכחן במס' נדה [כ"ז ע"א] ביהודה וחזקיה שזה נגמרה צורתו לשבעה וזה לתשעה וכ"ת א"כ קים לן בגויה שכלו לו חדשיו היכי משכחת לה אפשר דמשכחת לה כגון שבא על אשתו עכשיו ופירש ממנה ושוב לא בא עליה וילדה לרע"ג ימים ואל תתמה דאפי' בנפל מן הגג ואכלו ארי איכא דשרי ולא אזלינן בתר רוב נשים דולד מעליא ילדי דגבי אבילות הקילו כיון דמיעוט מפילות הוא מיעוט המצוי משום דאבילות דרבנן ואמרי' בבכורות פ' יש בכור [מ"ט ע"א] הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל שמשון בר' אברהם. ונראה בעיני אני יצחק המחבר דהא דפסקי' כרשב"ג דהיכא דלא שהה שלשים יום דאין מתאבלין עליו דהני מילי שכשנולד לא גמרו שערו וצפרניו אבל אם גמרו שערו וצפרניו אפי' בן שמונה חדשים מתאבלין עליו דאמרי' האי בן שבעה היא ואשתהויי הוא דאישתהי וראי' לדבר מס"פ הערל [פ' ע"א] דא"ר אבהו סימני סריס ואיילונית ובן שמונה חדשים אין עושין בהם מעשה עד שיהיו בן עשרים פי' אין עושין בו מעשה בבן שמונה חדשים להחזיקו כבן קיימא לכל מילי דולד של קיימא דמפורש בהחולץ בשביל סימנים שאע"פ שגמרו סימנים שערו וצפרניו כשנולד אפ"ה לא אמרינן בר קיימא הוא עד שיחיה עשרים שנה. ופרכי' ובן שמונה [כו'] אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ושנינן הכא במאי עסקינן כשגמרו סימניו פי' שאז הוא חי אפי' בן שמונה דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו פי' איזהו בן שמונה דקים לן שאינו בר קיימא כל שלא כלו לו תשעה חדשים שלמים למעוטי בן שמונה חדשים וחצי רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו ואע"פ שלא כלו לו חדשיו אם יש לו שער וצפורן בר קיימא הוא ומסיק טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרי' האי בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי פי' האי דמסיק טעמא דלא גמרו בניחותא וסיומא דתירוצא היא הב"ע שגמרו דטעמא דאמר בן שמונה דלאו בר קיימא דלא גמרו סימנין הא גמרו אמרי' האי בר שבעה הוא ולשבעה נגמרה צורתו אלא שנשתהא וחיי ואשמעינן ר' אבהו דאפי' לרבי אין עושין מעשה להחזיקו כבן קיימא עד שיהא בן עשרים ופרכי' אלא הא דעביד רבא תוספאה באשה שהלך בעלה למדינת הים ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כר' דאמר משתהי ושנינן כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כרבים עבד. הא למדת דרשב"ג אית ליה דרבי אפי' בן שמונה שנולד בשער וצפורן דבן קיימא הוא אלא שבהא פליגי דלרשב"ג הוי בר קיימא שיחיה שלשים יום אפי' לכל מילי דפ' החולץ ולפטור מן היבום וא"כ כ"ש שיתאבל לעיו ורבי סבר דלא הוי בר קיימא לכל מילי דפ' החולץ עד שיהיה בן עשרים. ונ"ב דלא קאמר רבי אלא לחומרא לפטור מן היבום אבל לענין אבילות ה"נ שמתאבל אפי' לרבי הילכך בן ח' חדשים שנולד וגמרו שערו וצפרניו ה"ז מתאבל עליו דהאי בר שבעה הוא אלא שנשתהא וכ"ש בן שבעה שמתאבלי' עליו וליתא דהא קיי"ל כשמואל דאמר הלכה כדברי המקיל באבל הלכך אין מתאבלין עליו אע"ג דגמרו שערו וצפרניו. והיכא דלא קים לן בגויה אי כלו לו חדשיו אי לאו ולא גמרו שערו וצפרניו ומת ביום שלשים קיי"ל דאין מתאבלין דתנן בפ' יש בכור לנחלה [מ"ט ע"א] גבי בכור מת ביום שלשים ר"ע אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן וא"ר אשי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי והוי ליה מת בתוך ל' ואין מתאבלין עליו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. ומכאן הבאתי ראיה על מעשה אחד שבאה נכרית וספרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו ושאלני בחור אחר אם הוא אבל ע"פ נכרית ועניתיו כי נראה בעיני שאינו אבל דאע"ג דמסל"ת כשר לענין עדות אשה היינו משום דדייקא ומינסבה ואח"כ אמרתי שנאמן העכו"ם להחמיר דאמרי' ס"פ בתרא דיבמות [קכ"ב ע"א] עכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזיקה הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום שלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו משמע אבל בלא האי טעמא נאמן א"כ (הלכות גדולות) [הכי נמי] הכא שהנכרית זאת ספרה לפ"ת ואין לה שום ריוח בדבר פשיטא דנאמנת היא וחייל עליה אבילות וכן הורה מורי רבי' אליעזר בן מורי רבי' יואל הלוי זכר צדיקים לברכה שצריך לנהוג אבילות ושאלתי את פיו מאיזה טעם הורה וענני משום דתניא בדמאי ר"פ הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות עכו"ם שהיה צווח ואמר ראו קחו לכם פירות שדה זו פירות ערלה פירות רבעי הן אינו נאמן מפני שהוא כמשביח מקחו אבל מאיש פלוני לקחתים נאמן להחמיר דברי רבי רשב"ג אומר אינו נאמן שדברי העכו"ם לא מעלין ולא מורידין והיא אותה ברייתא עצמה דמייתי לה ביבמות ונראה לרבי דהלכה כרבי שנאמן להחמיר. ואני יצחק בר משה המחבר מוסיף דודאי הלכה כרבי כדמוכח סוגיא דיבמות ומיהו מתוך ההיא דתוספתא נראה בעיני שלא חלה עליו אבילות ע"פ העכו"ם דע"כ לא פליגי אלא לענין שאר איסורין אבל לענין אבילות אפי' רבי מודה שדברי העכו"ם אינם כלום כדא"ר אשי דאפי' ר"ע דפליג לענין בכור מודה לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו. ועיקר נראה בעיני אני יצחק המחבר דספק בן תשעה לראשון בן שבעה לאחרון מתאבל עליו האחרון ולא הראשון כגון שגרשה ראשון ונשאה אחרון בתוך ג' חדשים דתניא במסכת שמחות הספיקות אוננין ומתאבלין עליהן ואין לומר דהאי ספיקות היינו שמת תוך שלשים כדאמר בהחולץ וביוצא דופן לא (שהיה) [שהה] ספיקא (הגוי) [הוי] דהא קיי"ל כרשב"ג דאין מתאבלין עליו ואי כשגמרו שערו וצפרניו הא לאו ספיקא היא כדפרישית לעיל ואי מת ביום שלשים האמר רב אשי דלענין אבילות כ"ע מודו ולא מסתבר להעמיד הברייתא בתוך שלשים וכרבנן דפליגי ארשב"ג דלא מוקמינן דלא כהלכתא אלא ע"כ מיירי ספק בן ט' לראשון ספק בן שבעה לאחרון דאמור רבנן שיתאבל האחרון שגנאי היה הדבר שלא יתאבלו עליו לא קרובי ראשון ולא קרובי שני והדבר ידוע שהוא קרוב לאחד מהם ולא יתכן שיתאבלו עליו שניהם דאמרי' בודאי אינו כ"א בן אחד מהן ע"כ אמרו שיתאבל האחרון דהא אמו של ספק תחתיו כשנולד ומיחזי כבנו.
